<h1>בה"ג הלכ' מועד</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחילה ובין ממעין שאין יוצא בתחילה, מאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא, דכתיב (דברים כ"ה, י"ח) ואתה עיף ויגע ומתרגמינן ואת משלחי.
ובחולו של מועד לא שרו רבנן מלאכה אלא היכא דאיכא פסידא אי נמי אין לו מה יאכל, לאו עני דווקא אלא אפילו עשיר ובעי למיחצד חיטי מארעיה אי נמי מיעבד מידי דלא סגי ליה מיניה בחולו של מועד שפיר דמי. ותפילין ומזוזות שרי למיכתב ואפרוקי כדי פרנסתו, והוא דאין לו מה יאכל.
<h2>דף ד.</h2>
תנו רבנן הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהם בחולו של מועד, ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם מותר. אמר רב פפא והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים, רב אשי אמר אעפ"י שאין רובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים, מאי טעמא, כיון דקא משכה ואתיא מימר אמרי אי לא שתיא לחד יומא תשתה לתרי תלתא יומי.
תנו רבנן מדלין לירקות כדי לאוכלן, ואם בשביל ליפותן אסור. רבינא ורבה תוספאה הוו קאזלי באורחא חזייה לההוא גברא דהוה קא דלי דוולא, א"ל רבה תוספאה לרבינא ניתי מר נשמתיה, א"ל והתניא מדלין לירקות כדי לאוכלן, א"ל מי סברת מדלין מידלא ממש, מאי מדלין, שלופי, כדתנן המדל בגפנים כשם שמדל בשלו כך מדל בשל עניים דברי רבי יהודה, רבי מאיר אומר בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל עניים, והתניא מדלין מים לירקות כדי לאכלן, אי תניא תניא.
<h2>דף ה.</h2>
תנו רבנן יוצאין לקוץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ולתקן את האיסרטאות ולמוד את המקויות, וכל מקוה שאין בו ארבעים סאה מרגילין לתוכו ארבעים סאה, ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אילו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום, ת"ל (דברים י"ט, י') והיה עליך דמים. והא בהדיא קתני לה מתקנין את הדרכים ואת הרחובות ועושין כל צרכי רבים, אלא כל צרכי רבים לאתויי מאי, לאו לאתויי חפירה, ש"מ.
<h2>דף ו:</h2>
רבי אליעזר בן יעקב אומר מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקה את השדה כולה. זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד, וחכמים מתירין בזה ובזה. אמר רב הונא אם היתה שדה מטוננת מותר, תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותם במועד לא אמרו אלא בזרעים שלא שתו מלפני המועד אבל זרעים ששתו מלפני המועד מותר להשקותן במועד, ואם היתה שדה מטוננת מותר. ואין משקין שדה גריד במועד, וחכמים מתירין בזה ובזה, אמר רבינא ש"מ האי תרביצא שרי לתרבוצא בחולא דמועדא.
<h2>דף ז.</h2>
ומקרין את הפרצה במועד. כיצד מקרין, רב יוסף אמר בהוצא ודפנא, במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט. אמר רב חסדא לא שנו אלא כותל גנה, אבל כותל חצר בונה כדרכו.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כובין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכובין. מאי כובין ומאי קברות, אמר רב יהודה כובין בחפירה קברות בביניין. אבל מחנכין את הכובין, כיצד מחנכין, אמר רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו, במתניתא תנא מאריך בו ומרחיב בו. וארון עם המת בחצר, תנינא להא דתנו רבנן עושין כל צורכי המת גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרים המנוסרים מערב יום טוב, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מביא עצים ומנסרן בצינעה בתוך ביתו.
אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין, מפני ששמחה היא לו, אבל מחזיר הוא את גרושתו. ועושה אשה תכשיטיה במועד. ותניא דבי שמואל (י"ח:) אין נושאין נשים במועד, ומארסין אבל לא כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין ולא מייבמין מפני ששמחה הוא לו. אבל מחזיר הוא גרושתו, מפני שאינה שמחה לו ואין תחילה הוא לו. אמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב מנין שאין נושאין נשים במועד, שנאמר (דברים ט"ז, י"ד) ושמחת בחגך בחג ולא בחג אשתך, רבי יצחק נפחא אמר מפני ביטול פרייה ורבייה. וכי קאמרינן אסור לישא אשה בחולו של מועד לא שנא חג המצות ולא שנא חג הסוכות, מאי טעמא, הוקשו כל המועדות כולן זה לזה דכתיב (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי ה'.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו, היכי דמי הדיוט, אמרי דבי רבי ינאי כל שאין יכול להוציא מחט בבת אחת, רבי יוסי ברבי חנינא אמר כל שאין יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו. ואומן מכליב, מאי מכליב, רבי יוחנן אמר מפסיע, רבה בר שמואל אמר כלבתא.
מעמידין תנור וריחים וכירים במועד, רבי יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחילה. מאי מכבשין, רב יהודה אמר מינקר ריחיא, רב יחיאל אמר בת עינא. דרש רב חמא נוקרין ריחים בחולו של מועד, ומשום רבינו אמרו סוס שרוכב עליו מותר ליטול ציפרניו בחולו של מועד, אבל דחמרא דריחיא לא. (י':) רב יהודה שרא למיבנא ריחיא ולמשקל טופריה דחמרא דריחיא ולמיבני אמת ריחיא ולמבני אוריא. רבא שרא לסרוקי סוסיא ולמיבנא אקרופיטא ולמיבנא אצטבא. רבה שרא למשקל דמא לבהמה בחולו של מועד, א"ל אביי תניא דמסייעא לך מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה מן הבהמה בחולו של מועד. רבא שרא לכסכוסי קירמי, מאי טעמא, מעשה הדיוט הוא. אמר רב יצחק בר אמי אמר רב חסדא קטורי בידי אסיר, מאי טעמא, מעשה אומן הוא.
<h2>דף י:</h2>
ואמר רבא האי מאן דמתקין ארעא, אדעתא דבי דרי שרי, אדעתא דארעא אסיר, היכי דמי, מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי, שקל מוליא שדא בנצא אדעתא דארעא. ואמר רבא האי מאן דפתח מיא בארעיה, אדעתא דכוורי שרי, אדעתא דארעא אסיר, היכי דמי, פתח תרי תיתחי חד מעילאי וחד מתתאי אדעתא דכוורי, פתח חד בבא אדעתא דארעא. ואמר רבא האי מאן דפשח דיקלא, אדעתא דחיותא שרי, אדעתא דדיקלא אסיר, היכי דמי, שקל כוליה מחד גיסא אדעתא דחיותא, מהאי גיסא והאי גיסא אדעתא דדיקלא. ואמר רבא האי מאן דזכי זוכיא, אדעתא דציבי שרי, אדעתא דארעא אסיר, היכי דמי, שקל רברבי ושבק זוטרי אדעתא דציבי, רברבי וזוטרי אדעתא דארעא.
ואמר רבא הני תוחלאני, מנזרנהי שרי, מייצנהי אסיר, רב פפא אמר כיון דמתלען כפרקמטיא האבד דמי ושפיר דמי. ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור, א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר. רבי אבינא הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא אלפי, שהייה לבתר חולא דמועדא זבנה בתריסר אלפי. רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא, אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל האידנא עילוייהו, א"ל כיון דהאידנא הוא דמשכחת וביומי אחריני לא משכחת להו כפרקמטיא האבד דמי ושרי. תניא נמי הכי גבי ע"ז כי האי גוונא, הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכיים שלהם, מפני שהוא כמציל מידם.
<h2>דף יא.</h2>
רב שרא ליה לרב חייא בר אשי למיגדל אוהרי בחולא דמועדא, מאי טעמא, מעשה הדיוט הוא, אבל אזלי אסור, מאי טעמא, מעשה אומן הוא. רב יהודה שרא ליה לאמי תנוראה למגדל תנורא בחולא דמועדא, ולרבא בר עישבא למגדל מהולתא, איני והא תני רבה בר שמואל ושוין שאין גודלין תנור לכתחילה, לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים. ועושין מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט, אבל לא מעשה אומן. ושפין את הסדקין ומגעילים אותן במעגילה ביד ורגל, אבל לא במחלציים. השתא במעגילה שרי ביד ורגל מיבעיא, הכי קאמר שפין את הסדקין ומעגילין אותן כעין מעגילה ביד וברגל אבל לא במחלציים. הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשתברו, מתקנן במועד, ובלבד שלא יכוין מלאכתן במועד. אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא קבוראתא דדשא בחולא דמועדא, כר' יוסי.
וכבשין שהוא יכול לאכל מהן במועד כובשן. בדיתא לבאי כוורי, אזול כולי עלמא צוד כוורי, שרא להו רבא מימלח מינייהו, א"ל אביי והתניא כבשין שהוא צריך לאכול מהן במועד כובשן, אמר לו כיון דמעיקרא אדעתא דאכילה איתנהו כפרקמטיא האבד דמי ושרי, ואיכא דאמרי שרא להו למיצד ואיתויי ומימלח, א"ל אביי והתנן כבשים שיכול לאכול מהן במועד כובשן, הני נמי מתאכלין ואגב איצצא, כי הא דשמואל עבדין ליה שיתין איצצי ואכיל.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל מקבלין קיבולת בתוך התחום אסור, חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא ואפילו חוץ לתחום נמי לא אמרן אלא דליכא מתא דסמיכא להתם, אבל איכא מתא דסמיכא להתם לא, רב משרשיא אמר וכי ליכא מתא דסמיכא להתם נמי לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים דלא שכיח איניש דעייל להתם, אבל בחולו של מועד דשכיח איניש דאזיל מדוכתא לדוכתא אסור. מר זוטרא בריה דרב נחמן בנו ליה אפדנא בחולא דמועדא מקבלי קבולת, איקלעו רבה ורב ספרא ורב הונא בר חיננא ולא עאל לגוה, ואיכא דאמרי הוא נמי לא על לגוה, והאמר שמואל מקבלי קבולת במועד בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר, אדם חשוב שאני, ואיכא דאמרי עבדיה סייעו בתיבנא בהדייהו, רב חמא שרא להו להנהו אבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד עיבידתא בחולא דמועדא, אמר, כיון דאגרא לא קא שקלי ואישתרשויי קא משתרשי להו, לית לן בה.
ת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשותה אחר המועד, ובמועד אסור, כללו של דבר כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה, וכל דבר שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. תניא אידך מקבלין קבולת במועד לעשותה אחר המועד, ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. ת"ר אין מרבעין בהמה בחולו של מועד, ר' יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה בשביל שלא תצטנן, ושאר כל הבקרות מכניסין אותן לבקרות.
בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למשע חביתא בחולו של מועד, אמר להו סיני אמר הלכה כר' יוסי. אימר דא"ר יוסי בחמרא, בשיכרא מי אמר, חמרא טעמא מאי משום דנפיש פסידיה, שיכרא נמי אית ביה פסידא, דאמר אביי אמרה לי אם בר שית סאוי ושיע כבר תמני ולא שיע. ר' יוסי מאי היא, דתנן מי שהיה יינו בתוך הבור וארעו אבל או אונס, זולף וגו' וגף כדרכו דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר עושה לו לימודין בשביל שלא יחמיץ, וכדרך שחלקו באבל ובאונס כך חלקו במועד, והלכה כר' יוסי בזו ובזו.
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים, למאי הלכתא, א"ר דניאל בר רב קטינא אמר רב לומר שעקורות הן ואין למדות זו מזו, דאמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חבית, רב דימי מנהרדעא אמר זופתין חבית ואין זופתין כוזתא, מר חייש לטירחא ומר חייש לפסידא.
<h2>דף יב:</h2>
ת"ר טוחנין קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ובלבד שלא יערים. ורמינהי מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואעפ"י שיש לו מן הישן מערים ושותה מן החדש, תנאי היא, דתניא אין מערימין בכך, משום רבי יוסי ברבי יהודה אמרו מערימין. רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמקטל כשותא ולמיעקר שומשמי, א"ל אביי לרב יוסף בשלמא כיתנא חזי לחפיפא, כשותא חזיא לשיכרא, שומשמי למאי חזיאן, א"ל חזיאן לנוי דאית בהו. רבי ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא, כי מטא בחולי דמועדא קטפיה, לשנה שהו כולי עלמא לפרדיסיהו לחולא דמועדא, אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה ההיא שתא. מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא יאבד, תנא ובלבד שיכניסם בצינעא לתוך ביתו. רב יוסף הוה ליה הנהו גשורי, עיילינון ביממא, א"ל אביי והתניא ובלבד שיכניסם בצינעא לתוך ביתו, א"ל צינעא דהני יממא הוא, כיון דבליליא בעו גברי יתירי ובעו מדבורי דנורא, אוושא מילתא.
מלאכה שצריכה ליום טוב מותרת, שאינה צריכה ליום טוב אסורה, ואי אית בה פסידא, כגון מחצד שערי דאי לא חציד להון פסדן, שרי למיחצד, אבל חיטי לא, ואם אין לו מה יאכל אפילו חיטי נמי שרי.
<h2>דף יג.</h2>
ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, וכולן שכיוונו מלאכתן במועד יאבדו. בעא מיניה ר' ירמיה מרבי זריקא כיון מלאכתו למועד ומת, מהו שיקנסו בנו אחריו, א"ל תניתוה שדה שנתקוצה בשביעית תזרע למוצאי שביעית, נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי שביעית, א"ר יוסי ברבי חנינא נקיטינן הטיבה ומת, בנו זורעה, אלמא לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן.
ואין לוקחין בתים ואבנים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. ואין מפנין מבית לבית, אבל מפנה הוא לחצירו. והא אמרת רישא אין מפנין, אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר. ואין מביאין כלים מבית האומן, ואם חשש להן מפנן לחצר אחרת. (י"ג:) מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעה לצורך המועד. הציידין והרשתות והגרוסות עושין בצינעא לצורך המועד, רבי יוסי אומר הן החמירו על עצמן. איבעיא להו הן החמירו על עצמן דלא עבדי כלל, או דילמא דעבדי בצינעא, ת"ש דתניא מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצינעא לצורך המועד, רבי יוסי אומר ציידי עכו הן החמירו על עצמן שלא יהו צדין כל עיקר. ואשושי חילקא טרגים וטיסני רוששין בצינעא לצורך המועד, רבי יוסי אומר רשושי ציפורי הן החמירו על עצמן שאין רוששין כל עיקר. אמר אביי חלקא חדא לתרתי, טרגים חדא לתלתא, טסני חדא לארבעי. רב יהודה שרא להו להנך קרופיאתא למיזל וזבוני בשוקא כאורחיהו. איתיבה רב כהנא לרב יהודה חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, והפתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, וערב יום טוב האחרון של חג פותח ומוציא פירות ומעטר בשוק מפני כבוד יום טוב האחרון, מפני כבוד יום טוב האחרון אין, שלא מפני כבוד יום טוב האחרון לא, לא קשיא הא בפירי הא בתבלי.
<h2>דף יג:</h2>
ואילו מגלחין במועד הבא ממדינת הים ומבית השבייה והיוצא מבית האיסורים ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר.
<h2>דף יד.</h2>
ומי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד, ומטפחות ידים ומטפחות ספרים ומטפחות הספג הזבין והזבות והנדות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה, הרי אילו מותרין, ושאר כל אדם אסורין.
<h2>דף יח:</h2>
ואילו כותבין במועד, קידושי נשים גיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוסבולין ואיגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי בירורין גזרות בית דין ואגרות של רשות, ומפרשין רבנן איגרות של רשות פסקי דרשואתא, אבל דיסקי אסיר למיכתב. אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם אין מאמינו או שאין לו מה יאכל, הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות, ואין מגיהין אות אחת, אפילו בספר העזרה, ר' יהודה אומר כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על יריכו תכלת לציציתו. תנו רבנן (י"ט.) כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו, רבי יוסי אומר כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו. אורי ליה רב לרב חננאל וכן אורי ליה רבא בר חנא לרב חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.
<h2>דף יט.</h2>
תנו רבנן טווה אדם תכלת לציציתו על יריכו בפלך אבל לא באבן דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים אף באבן, ר' יהודה אומר משמו באבן אבל לא בפלך, וחכמים אומרים בין באבן בין בפלך. אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה בין בפלך ובין באבן. והלכתא טווה ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.
